במדינת ישראל קיימת סמכות בלעדית לבית הדין הרבני לדון בהליך הגירושין, כל בקשת גירושין או תביעה בנושא שלום בית צריכה להדיין רק בבית הדין הרבני שייקבע האם בקשת הגירושין מוצדקת, גם כאשר בית הדין שוכנע שהבקשה צודקת, בידי בית הדין קיים מידרוג של מימוש ההחלטה החל מהחלטה שבית הדין הרבני

במסגרת הליך הגירושין חייבים לפעול באמצעות חשיבה אסטרטגית ואסור לפעול תוך כדי שליפה מהמותן קיים  לחץ הנפשי ותחושת המחנק המלווה כל הליך גירושין.  הדיינים בבתי הדין  מנוסים מאוד,  ומזהים כבר בדיון הראשון את הצדדים ומאפיינים אותם מי צודק ומי לא צודק מי פעול בהגינות ומי פועל בצורה לא הוגנת. לכן

עם פתיחת הליך גירושין ניתן לכרוך את סוגיית משמורת הילדים, מי ההורה שהילדים ישהו אצלו והוא בפועל זה שיגדל את הילדים. בעבר היה קיימת בישראל חזקת גיל הרך שנתן לאם עדיפות לקבל משמורת על ילדים עד גיל שש, כיום לאחר המלצות וועדת שניט  בדו"ח הביניים שהמליץ לבטל הן את מושג

מהות  הסכם הגירושין על מנת  לסייע לבני הזוג להתגרש ללא מלחמות קשות,  וללא משקעים מיותרים שניתן לחסוך, והסכם גירושין  מועיל  גם בצד הרגשי וגם בצד הכלכלי, ומונע המצברות משקעים שמתעוררים תוך כדי הליך ארוך ומתיש בבית הדין הרבני . הסכם גירושין הוא בעל חשיבותו מרובה ותכליתו הסדרת החיים לאחר הגירושין , לשם כך

על פי הדין העברי וכך נפסק בהלכה חייב הגבר לפרנס את אשתו, החובה לפרנס היא עד לרמת החיים כפי שיכול הבעל לפרנס או כפי שהורגלה האישה בבית הוריה וזאת לפי הגבוה מבניהם. חיוב המזונות המוטל על הבעל הוא חיוב גמור בדרגה גבוהה מאוד. חיוב המזונות כולל בתוכו מזון, ביגוד, וכן

בציבור הרחב קיים תפיסה (שגויה) לפיה התוצאה בבית הדין הרבני מטיבה עם  הגברים ואילו הדיון בבית המשפט מטיבה עם האישה. אך תפיסה זו היא על פי רוב לא מדויקת   ובפרט בנושא  מזונות הילדים, בבתי המשפט פועלים בצורה שמטילה את עול חיוב מזונות הילדים על שני ההורים (במגבלות של גיל ילדים,