מקור דין של מעשה ידי אשה לבעלה הוא בגמ' כתובות דף נח' "אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, קסבר כי תיקנו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה" וברש"י מזוני עיקר "תחילת תקנה לטובתה תיקנו משום דזימנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותיקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו, והדור תיקון לו מעשה ידיה משום איבה, וכיון דעיקר התקנה לטובתה ומשום דידיה הוא, כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעים לה"
שו"ע סימן סט' סעיף ד' " מעשה ידיה כנגד מזונותיה, לפיכך אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה הג"ה יש אומרים דכל אישה האומרת איני ניזונית ואיני עושה נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה ולומר אני ניזונית ואני עושה ויש חולקים, וכל שאינה ניזונית אין לה כסות דהוא בכלל המזונות אבל הבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך אין שומעים לו [אבל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ובמה שאינו מספיק אשלם לך]
האם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ומה נכלל בגדר של מזונות שהאיש חייב לאשתו:
- נחלקו הראשונים האם בכלל המזונות נכלל גם כסות, לשיטת רבינו ירוחם והרא"ש שכסות אינו נכלל בחיוב מזונות, ונחלק עליהם הר"ן שפוסק שכסות הוי בגדר חיוב מזונות, והנפק"מ להלכה ייצא מזה האם אשה יכולה לחזור בה מהסכמתה, ולומר איני ניזונת ואיני עושה, נחלקו רבותינו הראשונים האם יכולה לחזור בה מהסכמתה להיות איני ניזונת ואיני עושה .
- שיטת הר"ן [על דף נח' ע"ב] שאינה יכולה לחזור בה , ואין בידה הרשות לשנות הדבר בכל פעם שתרצה שאם כן שלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית וכשתמצא תאמר איני ניזונית ולקתה מידת הדין , ונחלקו עליו רבינו ירוחם, והתוס' בדף מז' ע"ב ד"ה זימנין והרא"ש , רבינו ירוחם כתב היות וקיימ"ל מזוני עיקר, בדין הוא שתיהיה ידה על העליונה דהא יש חוק קצוב בכל שבוע כמה היא עושה משום הכי הברירה בידה לומר בשבוע זה אעשה לעצמי ובשבוע אח"כ אתפרנס על ידי בעלי ואני מוכן לעשות חוק הקצוב של חמישה סלעים : הרי לנו שלהלכה נחלקו רבותינו האם יכולה לחזור בה. [שו"ע סימן פ']
- הבעל חייב לזון את אשתו, ונפסק להלכה כרב הונא אמר רב. ולכו"ע מחויב במזונותיה, ונחלקו הראשונים האם ביגוד הוא נכלל בחיוב המזונות.
- גדר חיוב המזונות לדעת הרמב"ם חיוב הבעל במזונות אשתו מן התורה. ולדעת הרמב"ן והר"ן ותוס' בכתובות דף ע: שהגיע הזמן שפסקו שחיוב המזונות לאשתו אינו כי אם מתקנת חז"ל. ואעפ"כ כתב הרמב"ן בפרשת משפטים שדרך כל הארץ ומנהג העולם היה גם לפני תקנת חז"ל לזון ולפרנס את הנשים ודעת הרא"ש והמ"מ לחלק בין כסות למזונות שחיוב כסות הוא מהתורה ומזונות מדרבנן וכתמורה לכך שהבעל חייב לזון את אשתו העניקו לו חז"ל את הזכות במעשי ידי אשתו.
- ובגמרא כתובות נח: נחלקו האמוראים אם תיקנו מזונות תחת מעשי ידיה היינו שראשית התקנה היתה לטובת הבעל להעניק לו מעשי ידי אשתו ובתמורה לכך חייבוהו במזונותיה או להיפך תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות שכיון שחייבו את הבעל לזון אשתו העניקו לו מעשה ידיה תחת המזונות ונפק"מ בזה אם יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה' כלומר אם יכולה אשה לפטור עצמה מליתן לבעלה מעשי ידיה בזה שהיא מוותרת לו על המזונות שחייב לה שאם ראשית התקנה היתה מזונות האישה ובתמורה לכך העניקו חז"ל לבעל מעשי ידי אשתו א"כ יכולה האישה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואיני ניזונות ואיני עושה אך אם חיוב המזונות הוא תחת מעשה ידיה שתחילת התקנה הייתה להעניק לבעל מעשה ידיה ובתמורה חייבוהו במזונותיה אינה יכולה לפטור עצמה מתקנת מעשה ידיה בטענת איני ניזונות ואיני עושה.
- ולהלכה קי"ל בשו"ע אבהע"ז סי' סט ס"ד דמעשי ידיה לבעלה תחת מזונותיה, ולפיכך יכולה האשה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ואפילו לדעת הרמב"ם הנ"ל שחיוב הבעל במזונות הוא מן התורה, יכולה האישה לוותר על זכותה במזונות כדי לזכות במעשי ידיה לעצמה. ולדעת הרא"ש הנ"ל שכסות מהתורה ומזונות מדרבנן יש שכתבו שאם אמרה איני ניזונית לא ויתרה רק על המזונות ולא על הכסות עיין בזה בית שמואל סי' סט סק"א ובחזון איש.
- באם הייתה עושה , ולא אמרה מראש איני ניזונת וא"ע. הכנה"ג רוצה לדייק שלא שומעים לה אלא רק אם אמרה מראש בפירוש א"נ וא"ע וכך מדייק מלשון המחבר שכתב "יש אומרים שכל אשה האומרת" הרי מדייק המחבר בלשונו שרק אם אומרת כך , ולא אם התחילה להתנהג כך, אולם מציין שמה אעשה ולא מצאתי אף אחד שכותב כך. [פת"ש ס"ק א']
- ובבית מאיר חולק על חידוש דין זה שאל"כ לא היה מקשה הגמ' ריש המדיר (דף ע: ) ואם איתא לרב הונא "לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה נעשה כמי שאומרת לו אני ניזונית ואיני עושה " הרי לנו בפשטות לפי ריהטא דהגמרא שלא צריכה דייקא לומר בפירוש אלא מספיק ההתנהגות כדי לגלות את דעתה ואינה ניזונית ואינה עושה.[פת"ש ס"ק א[
- אשת אברך כולל שיוצאת ומפרנסת את ביתה, בזה פסק החזון איש שאינה צריכה לומר איני ניזונת ואינה עושה, שגם לשיטה שהיא צריכה לומר, מיירי רק באופן שיש ביד הבעל כדי פרנסתו, ואח"כ גם כדי פרנסתה, אבל אם אין ביד הבעל כדי פרנסת בני הבית. והאישה הלכה לעבוד, אזי וודאי שמעשה ידיה שלה, ואין זה כלל של הבעל ובזה לא נאמר קמא קמא בטל כבסימן פ' . אך יש החולקים על שיטת החזון איש בזה . (הרב גונטנטק)
מותר מעשה ידיה תחת מעה כסף
- בגמ' כתובות דף נח" –נט' "רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשי ידיה, ומעה כסף תחת מותר" .
- ומלבד החיוב המוטל על הבעל לזון את אשתו במזונות וכסות. כאמור ישנם חיובים נוספים שחייבו חז"ל את הבעל לאשתו. אחד מהם הוא חיוב מעה כסף. כלומר שהבעל חייב להפריש לאשתו מעה כסף כל שבוע לצרכיה האישיים, ותמורת זה תיקנו שהמותר ממעשי ידיה, כלומר מה שהאשה עושה ומרוויחה, מעבר לשיעור הרווח שצריכה להכניס ממעשי ידיה, שייך אף הוא לבעל. ושיעור מותר מעשי ידיה חמישה סלעים. וגדרו ודיניו יבואר אי"ה להלן.
- נחלקו הראשונים אם יכולה האישה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. דעת רבנו יונה שתחילת ועיקר התקנה שמותר מעשי ידיה לבעלה, ובתמורה חייבו את הבעל במעה כסף, וא"כ אין ביד האשה לסרב ולומר אי אפשי בתקנת חכמים. אולם הר"ן והרמ"ה סוברים שהכל תקנה אחת היא, שתקנו לאשה מזונות ומעה כסף, ובתמורתם זיכו את הבעל במעשי ידיה עבור המזונות ובמותר מעשיה עבור המעה. וא"כ ביד האשה לומר אי אפשי בתקנ"ח ואיני ניזונת ואיני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת לא מעשה ידיה ולא מותר.
- והובאו דבריהם בטור אבהע"ז סוף סי' פ' ולהלכה קי"ל בשו"ע שם סעי' א' כשיטת הרמ"ה והר"ן.
- תקנת מזונות ומעה כסף אינם בהכרח כרוכות אחת בחברתה שוודאי ביה האשה לסרב רק לאחת מהן ולדרוש את קיומה של השנייה כגון שתרצה מזונות ולא מעה כסף או להיפך.
קביעת שיעור מעשה ידיה בזמננו
- בדין חובת מעשה ידיים מתחלק לשני חלקים. א' מה שאשה שאינה גרה עם בעלה. אלא בעלה מפרנסה על ידי שליש. ובזה חובת מעשה ידיה כמופרט להלן משקל ה' סלעים. ב' סוג נוסף של מעשה ידיים, באשה שגרה עם בעלה בבית, ועושה במלאכות הבית עבור הבעל וילדיו, שבאשה זו פוחתים לה ממעשה ידיה לפי ערך כפי שיופרט להלן.
- במשנה כתובות סד ע"ב "ומה היא עושה לו היינו מהו שיעור ערך מעשה ידיים שחייבת האישה לעשות משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל"
- וז"ל הרמב"ם הלכות אישות פ' כא ה"א. "ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"
- עיין במגיד משנה ברמב"ם שם והביאו הב"י בסי' פ' שעמד על כך שהרמב"ם לא הזכיר כלל השיעור שהובא במשנה לעניין מעשה ידיה ואכן בשו"ע שם לא הוזכר כלום מזה וכתב המ"מ "ואולי סובר רבנו שאין קצבה זו בכל המקומות אלא הכול כפי המנהג"
- כלומר שיכול הבעל לכפות לאשתו לעשות במלאכת הטוויה עד שתטווה לו משקל ה' סלעים שתי או י' סלעים ערב. ומה שנתנו חז"ל את השיעור במלאכת הטוויה, מאחר שבזמנם מלאכת רוב הנשים הייתה בטוויה, קבעו אותו בטוויה. ומשם אתה למד לשאר מלאכות ג"כ שהשיעור שיוכל הבעל לכוף את אשתו זהה בכל מלאכה ומלאכה לשיעור ערך של משקל ה' סלעים במלאכת הטוויה.
- חז"ל קבעו את שיעור החיוב על פי כמות התוצרת. דהיינו משקל בערך השווה לה' סלעים. ובביאור העניין הרי אין כל הנשים שוות. שישנן זריזות שמספיקות תוצרת זו בזמן מועט, ומאידך ישנן נשים שעובדות לאט יותר, וכדי להפיק כמות זו צריבות להשקיע יותר זמן, וא"כ הטעם שקבעו את השיעור בכמות תוצרת, שנמצא לכאורה שאחת תידרש לעבוד פחות שעות ביום, ואילו חברתה יותר שעות ביום? וניתן ליישב בשלושה אופנים שונים. א' בזמנם עיקר המודד וכובד המשקל במרבית הפעולות לא היה על פי סך שעות העבודה כבזמנינו, אלא לפי כמות הפקת התוצרת. ב' חששו חז"ל שאם נקבע שיעור מלאכת הנשים לפי שעות ולא בהפקת כמות מסוימת, ייגרם שיתעצלו בשעות אלו, ולא יעבדו כדבעי, וכדי להמריצן חייבו דווקא על פי תוצרת. ג' שבמלאכת טווית הצמר כמעט ולא ישתנה הדבר בין זריזות לאיטיות. אלא אצל כולן אורך המלאכה שווה פחות או יותר.
- לכאורה כהיום, לא ניתן למדוד לפי תוצרת. ועל פי רוב רוב העבודות במשק נמדדים רק לפי שעות עבודה, אך אינם נמדדים לפי תוצר. לכן המדד כהיום במה אישה מחויבת לעבוד הוא לפי שעות עבודה מקובלות, ולא לפי כמות תוצרת שכהיום רוב העבודות אינם נמדדים לפיה.
- ומלבד מעשי ידיה שעושה לשם רווח ופרנסה חייבת האשה גם בפעולות שונות שהם ממלאכת הבית כלטחון ולבשל וכדו' ומלאכות הללו, נמנו במשנה וגמ' שם, ובדברי הפוסקים שנביאם לקמן.
- שיעור מעשי ידיה הנ"ל שנאמר במשנה שם. נאמרו רק במי שמשרה את אשתו ע"י שליש. פירש"י שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס, ואינה מתגלגלת עמו, שאינה עושה לו שום מלאכה בבית. אך אם מלבד המלאכה לצורך פרנסה, עוסקת גם במלאכות הבית, שמשועבדת לבעלה ,אינה חייבת לעסוק בטוויה עד כדי משקל ה' סלעים, אלא מפחיתים לה ממעשי ידיה, כפי השיעור שעוסקת במלאכת הבית. כן כתבו התוס' כתובות סג ד"ה רב הונא ושאר ראשונים שם. וכן כתב הטור וז"ל וכמה עושה לשבוע משקל ה' סלעים שתי ביהודה, שהן עשר בגליל. וזה השיעור לא נתנו אלא במשרה אשתו על ידי שליש, שאינה עמו בבית, ואין עושה לו שום דבר, אבל אם היא עמו בבית, ועושה כל צרכי הבית ,אינה חייבת לעשות כ"כ ,אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות ע"כ. מבואר בזה, שעיקר חיובה נמדד בערך שיעור הזמן הנדרש לטוויה. ומחשבים את הזמן הנדרש לה למלאכת הבית, ומורידים אותו מהזמן הנצרך לה לטוות משקל ה' סלעים. לדוגמא אם מלאכת טווית משקל ה' סלעים לוקח לה שבע שעות יומיות, חייבת לעסוק במלאכה שבע שעות ביום, ומתוכם תוריד את השעות שצריכה לעבודות שהיא עושה בבית כבישול ניקיון כיבוס סידור הבית קניות וכו'. ואם עבודות הבית אורכים לה סך אותם שעות, אינה חייבת כלל במעשה ידיים, אלא לעבודה של שעות יומיות. ואם מוטלת עליה עבודה רבה במשק הבית, כגון שמתגוררים בבית גדול ומרווח והרבה ילדים וכדו' וזה לוקח לה את אותם שעות יומיות, פטורה מלעסוק במעשה ידיים כלל.
- לפי המבואר לעיל, נראה לתת טעם ולהבין, את שיטת רב אדא בר אהבה שחולק על רב ושמואל, וסובר שתיקנו מזונות תחת מותר מעשה ידיים, ומעה כסף תחת מעשה ידיה. ולכאורה הדבר תמוה שהרי מעה כסף, זה סך פעוט, לעומת מזונות. והיה מסתבר יותר להשוות הגדול עם הגדול, היינו מזונות עם מעשה ידיה, והקטן עם הקטן היינו מותר מעשה ידיה עם מעה כסף. אולם על פי האמור נראה לבאר טעמו של מ"ד זה שהרי שיעור מעשה ידיה של אישה הוא בסך הכול שיעור משקל ה' סלעים, והוא כולל בתוכו גם את עבודות הבית השוטפות, ונמצא שלרוב אין שיעור מעשה ידיה של האשה, אלא סכום פעוט. משום שבדרך כלל עסוקות הנשים רוב זמנם בעבודות הבית. ומה שמצליחה להוסיף מלאכות על זמנה ולהרוויח ריווח, זה כבר מוגדר כמותר מעשה ידיה, ולא מעשה ידיה עצמו. ומה"ט סבר מ"ד זה דמסתבר שתיקנו מזונות תחת מותר מעשה ידיה שהרי ברוב הפעמים חלקו הגדול של הכנסתה מוגדר כמותר מעשה ידיה ומעה כסף תחת מעשה ידיה ואילו רב ושמואל סבורים, וכן קי"ל להלכה שסוף סוף מעשה ידיה הוא הכנסתה הבסיסית וכן מזונות נחשבת כמחייתה הבסיסית לעומת מעה כסף ומה"ט תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומותר מעשה ידיה תחת מעה כסף.
- בזמנינו פשוט שנשתנה הדבר, ולא יעלה על הדעת לתלות השיעור בכמות תוצרת, שאינו ענין מקובל כיום בענפי העבודות. וכמו"כ לא מסתבר לקבוע השיעור בגובה המשכורת, שהרי אין סוג העבודות שוות. קיימות עבודות שהתשלום עליהם הוא שכר מינימום, ולעומת זאת קיימות עבודות מקצועיות יותר שהתשלום עליהם הוא מאות שקלים לשעה.
- הדבר היחיד שניתן לקבוע בו שיעור אחיד לכולם, הוא כמות של זמן. כלומר שעות עבודה המקובלות בשוק העבודות .נראה שבזמנינו שיעור מעשה ידיים שיכול הבעל לחייב את אשתו הוא שיעור של משרה סטנדרטית שהוא נע סביב 40 שעות שבועיות וכפי שכבר נתבאר לעיל, כולל שיעור זה את כל העבודות שעוסקת בהם האשה הן במלאכת הבית והן בשאר מלאכות שעושה לבעלה ורק לאחר ניכוי השעות שהתעסקה במלאכת הבית וכדו' יכול הבעל לכופה להשלים את הזמן הנשאר לצורך הפרנסה.
מלאכות הבית שאשה חייבת בהם
- ומלבד חיוב מעשה ידיה שמשועבדת האשה לעבוד לפרנסתם משועבדת גם למלאכות שונות נוספות ,ובכללם מחולקות סוגי המלאכות לשנים. א' מלאכות הנוגעות לניהול הבית כבישול ואפייה ניקיון וכיבוס המונח בית כולל לצורך כל בני הבית, דהיינו כל הילדים כמקובל. נחלקו הראשונים, בבעל שהכניס את אביו וצירפו לבני ביתו, כשנצרך לסעדו, אם אשתו חייבת במלאכות אלו גם כלפיו , ב' מלאכות הנוגעות ליחסי האישות ביניהם וכן שירותים שונים שעושה לבעלה על דרך הקירוב והחיבה כמוזגת לו הכוס רוחצת פניו ורגליו ומצעת לו את המטה וכדו'
אופני הפטור ממלאכות הבית
- ובגמרא ובשו"ע מצאנו שני מקרים, שבהם נפטרת האשה ממלאכות הבית. האחד אם אין מקובל במשפחות הבעל, או האשה שהנשים עוסקות במלאכות הבית, בכולן או בחלקן, או במלאכה אחת מסוימת. כגון אם במשפחתה רגילים לשכור עוזרת לניקיון הבית, או לשלוח את הכביסה למכבסה, ואין האשה מכבסת בעצמה. במקרים כגון אילו אין האישה חייבת לנקות ולכבס, וכן אפילו בעניין גידול הילדים אם משפחתה, או משפחתו, רגילים להחזיק בבית באופן קבוע, מטפלת שתפקידה לדאוג לגידול הילדים, אינה חייבת לגדל ילדיה, ואין הבעל יכול להכריחה לכך. ואם לא ירצה להוציא כסף ולשכור לצורך פעולות אלו עליו לעשותם בעצמו, וזה הנקרא בלשון חז"ל "עולה עמו ואינה יורדת עמו" היינו שאם רמת החיים במשפחתו גבוהה מהרמה המקובלת במשפחתה עולה היא עמו לנהוג כפי המקובל במשפחתו ואם רמת החיים במשפחתה גבוהה מהמקובל במשפחתו אינה יורדת עמו לרמה שהורגל בה מעודו.
- השני, אם מבחינת מעמדם הכלכלי, ראוי ומקובל, לקחת עזרה לצורך מלאכות הבית או חלקם, אין הבעל יכול לכופה לעשותם בעצמה. זה הנקרא בלשון חז"ל "הכניסה לו שתי שפחות" כלומר אם בעת נישואיהם הכניסה האשה שתי שפחות, או ממון שניתן לקנות בהם ב' שפחות. הרי שהעמידה מחליף שיעשה המלאכות במקומה, ולא ניתן להכריחה לעשות בעצמה. וכן אם הכניס הבעל ב' שפחות לביתם ,או אפילו הרוויח ביום מן הימים ממון שניתן לקנות או לשכור בו ב' שפחות, אינו יכול להכריח את אשתו לעשות המלאכות בעצמה. כיון שיש לו די סיפוקו לשכור או לקנות שפחה, שתעשה לו המלאכות במקומה. לפי"ז אם מרוויח הבעל כסף רב, די הצורך לשכור עוזרת שתעשה המלאכות במקומה, ואפילו אם מרוויח כדי לשכור עוזרת שתעשה מקצת מהמלאכות בלבד, פטורה האישה מלעשות אותם המלאכות שיש באפשרותו לשכור מחליף במקומה.
- כשיש לבעל, או שהכניסה לו ממון לשכור עוזרות, פטורה אף אם באים שניהם ממשפחות שדרך הנשים לעשות המלאכות במו ידיהם. ומאידך אם אחד מהם בא ממשפחה שאין דרך הנשים לעשות, פטורה מאלו המלאכות. אף במקום שאין לו ממון לשכור עזרה. אלא שצריך להתיישב בזה, במי שאין לו ממון לשכור עזרה, ואינו יכול לכוף אשתו לעשות מה שלא נהגו במשפחותיהם, א"כ מי יעשה עבורו את המלאכות. ובפשטות צריך לומר שיעשה אותם בעצמו.
- ויש לחלק בין אם הנשים לא עשו זאת מחמת כבוד משפחה, לבין שלא עשו כך מחמת שהיה להם ממון רב: אם אכן במשפחותיהם, לא עשו הנשים המלאכות, מחמת כבוד המשפחה וכדומה. אפילו כשלא היה בידם לשכור אחרים, גם לא היו עושות מלאכה זו, אזי הדין נותן גם אשה זו לא תעשה. אבל אם מה שלא נהגו הנשים במשפחותיהם לעשות המלאכות בעצמן, אין זה אלא מאחר שמבחינת מצבם הכלכלי, התאפשר להם לשכור אחרים. נמצא שלולי אפשרות זו, גם הן היו עושות המלאכות בעצמן, וא"כ גם בבני הזוג הנידון לא נפטור האשה אלא כשיש להם אפשרות לשכור עזרה. אבל כשלא תהיה להם אפשרות חייבת, כיון שגם במשפחותיהם עושות המלאכות כשאין להם את האפשרות לשכור עזרה. ואע"פ שאם יש לבני הזוג הנידון אפשרות לשכור עזרה, הרי ניתן לפטור אותה מצד הכניסה לו שתי שפחות, ואין צריך להגיע לפטור משפחה
- ולכן באופן שהבעל מרוויח מעט ממון עודף על הוצאות המחיה, ולדעת הבעל, ישנם הוצאות נחוצות יותר, מלשכור מבשלת ומכבסת, והאשה מתעקשת לשכור עזרה, ולא לעשותם במו ידיה. שדין הכניס לה שתי שפחות, אינו אלא בעשיר, ומצד זה נראה שיוכל להכריחה לעשות המלאכות, ואינו חייב להוציא את כספו לשכור מבשלת ומכבסת. ואין זה נידון כיש לו שתי שפחות כיון שבסדר העדיפויות ישנם הוצאות קודמות. אמנם מאחר שאין דרך משפחתה, לעשות, נראה שתוכל האשה להכריחו לשכור בכסף זה עזרה, כיון שכן הורגלה מעודה, אולם אם אין בידו כסף מעבר להוצאות הקיום ההכרחיים, חייבת האשה לעשות המלאכות כאמור שגם במשפחתה היו עושים הכול בידם אם לא היה להם את הממון הזה.
- וכך מוכח בסימן ע' בח"מ ס"ק א' שכתב "אבל מי שיש לו עושר כמו בעלה אינו נוהג בגדלות, .. וידעה שאין לבעלה עושר כמו לאביה וסברה וקיבלה להיות עמו כמו שהוא נוהג כפי ערכו.
- אופן נוסף שבו פטורה האשה ממלאכות הבית לפי שיטות חלק מהראשונים, באומרת איני ניזונות ואיני עושה, שלשיטת הרא"ש ותוס' כתובות סג' פטורה ממלאכות הבית בדיוק כפי שפטורה ממעשה ידיה. ונחלק עליהם הר"ן שפוסק שלא נפטרת באומרת איני ניזונת ואיני עושה ממלאכות הבית.
- וכמו"כ נחלקו במלאכות שדרך אשה לעשות לבעלה, על דרך הקירוב בניהם, כמזיגת הכוס, רחיצת פניו הצעת המיטה, האם נפטרת באומרת איני ניזונות ואיני עושה, לדעת רוב הראשונים, אינה נפטרת מכך אפ' אם הכניסה לו שני שפחות שזה מלאכות על דרך הקירוב, וזה דבר אישי. אך דעת רש"י והטור שאינה מחויבת לעשות זאת מעיקר הדין אלא זה על דרך עצה טובה בלבד (כתובות סא' רש"י ד"ה אבל מוזגת) , אבל אם הכניסה לו שפחות היא פטורה.
הבעל מעביד את אשתו כדי שלא תשב בבטלה
- במשנה כתובות נט: "רבי אליעזר אומר אפ' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה" שהבטלה מביאה לידי שעמום" ופירש רש"י "שיגעון" ובגמ' סא: "איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא, קיטנייתא ונדרשיר" וברש"י שם "משחקת בכלבים דקים, ושחוק שנקרא אישקקיש. לידי זימה איכא, לידי שמעמום ליכא, דאין שיעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי" ובשו"ע סימן פ' סעיף ב' "היה לו ממון הרבה אפילו היו לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה, אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת ממלאכה"
- חיוב לעשות מלאכה הוא גם כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה, כפי שמבואר במשנה, הכניסה לו מאה שפחות שכופה לעשות בצמר, שהטעם הוא משום שיעמום ושגעון שלא יארע לה, וזה שווה בעשירה כבענייה. וכופה בעלה על זה
- אך הכפיה בזו הוא לכאורה לא על מנת להרוויח כסף אלא רק על מנת שלא תשתעמם, וממילא יכולה לעסוק בכל מלאכה שהיא התנדבותית, וכל מה שבעלה יכול לכוף אותה הוא רק שלא תשב בבטלה, וממילא שיעור הזמן שיכול לכוף אותה הוא כשיעור הזמן עד שתצא משעמום וזימה.
- ושורש דין שיכול הבעל לחייבה לעשות משהו, ואף לכפותה על כך, הוא כשם שהאדם יכול לכוף את חברו, להשלים ולקיים את שעבודו שהוא משועבד לו ,ולהימנע מדבר המעכב את שעבודו. כמלמד שמשועבד ללמד ביום, שחייב לנוח ולישן בלילה, כדי שיהיה שליו ורגוע בבוקר. כנפסק בשו"ע [חו"מ סי' של"ג סעי' ה'] והמעביד יכול לכופו על כך. וכן מינקת המשועבדת להניק את התינוק יכול לכופה להימנע מלהניק אחרים ולאכול דברים הממעטים את החלב, וכמו כן משועבדת האשה לבעלה, להימנע מלעשות פעולות שעלולות להזיק לגופה ולנפשה או למצבה הרוחני וכדו'. כדי שתוכל למלאות חובותיה כלפי הבית והילדים, באופן הרצוי והנכון, ונראה שגם על הבעל מוטלת חובה זו שלא לעשות דברים המזיקים לתפקודו ואחריותו כבעל, ולא להתמכר לחברים ומנהגים רעים, דברים שמוצאים את האדם מן העולם ברחניות וגשמיות.
- ונחלקו הראשונים כשאינו צריכה לעבוד, אלא בשביל שלא תשב בטל, ונשכרה והרויחה כסף. מעשי ידיה למי. בר"ן דף כ"ה ע"ב מדה"ר הביא י"א דבכה"ג הכסף לעצמה, שהרי אין לו זכות במעשה ידיה, רק שכופה אותה שלא תשב לבטלה. ובשם הרשב"א הביא שהכסף שלו, דלא עדיף מהעדפה שע"י הדחק ששייכת לבעל. והקשה הר"ן עליו שאין זה ענין להעדפה שע"י הדחק עי"ש. ואכ"מ והעלה שהכסף אכן שייך לבעל, אולם מטעם אחר שכדי שישגיח על אשתו שלא תשב בטלה, העניקו לו חז"ל מעשי ידיה, כתמריץ ודחיפה לכוף אותה. היינו שיש בדבר תקנת חכמים נוספת, כדי שלא תשתעמם, ולפי זה הסתפק הבית שמואל סי' ע' סק"ד לומר שגם באומרת איני ניוונת ואיני עושה, יתכן שמעשה ידיה שלו שאע"פ שהאומרת איני ניוונת ואיני עושה, מעשה ידיה לעצמה, ואין לבעל בהם זכות כלל. יתכן שאם אינה עוסקת לעצמה, והכריחה הבעל לעסוק שלא תשב לבטלה, שמעשה ידיה שלו כמ"ש הר"ן. ומאידך י"ל שהאומרת איני ניזונת כיון שצריכה לדאוג למזונותיה בעצמה. אין כ"כ חשש שתשב בטל בביתה .ולא ראו חז"ל צורך להמריץ את בעלה לכוף אותה לא לישב לבטלה.
העדפה, והעדפה שעל ידי הדחק
- העדפה: מבואר בש"ס כתובות דף סו ע"ב שאפילו אם הוסיפה האשה במעשי ידיה, יותר משיעור שהתבאר לעיל, משקל חמש סלעים. שגם זה לבעלה, ודין העדפה דומה מאד למותר מעשה ידיה, שנתבאר לעיל, שהוא לבעלה. משום שתיקנו מותר מעשה ידיה תחת מעה כסף שהבעל נותן לה כל שבוע.
- גדר העדפה, כתב רש"י "כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה", כלומר שהיא זריזה מאד, והצליחה בזמן הנדרש בדרך כלל לטווית משקל ה' סלעים לטוות יותר. ועל פי מה שכתבנו, נראה לכאורה, שעניין העדפה לא היה שייך אלא בתקופת חז"ל, שתלו שיעור המעשה ידיה בהפקת התוצרת. בזה אם הצליחה לטוות בזמן שרוב נשים טוות משקל ה' סלעים, יותר מכמות זו הרי זו העדפה. אבל בזמנינו שהשיעור נקבע בשעות עבודה, מבלי להתחשב בכמות התוצרת, או הריווח שהיא מפיקה בשעות אלו, בטל גדר העדפה ומותר מעשה ידיה. שהרי אם עבדה עבודה ושעות סטנדרטיות כל הריווח הוא בגדר של מעשה ידיים ממש, ואם התאמצה ועבדה מעבר לשעות העבודה המקובלות הרי זה בגדר של העדפה שעל ידי הדחק. ולכאורה בזמננו לא שייך מותר מעשה ידיים וכמו"כ לא שייך העדפה בזמן הזה.
- אך ייתכן לדון, שאם מרוויחה בשעות עבודתה יותר מהשיעור המקובל בשוק, והסיבה שמרוויחה יותר היא מחמת שהשלימה תארים שונים, ועמדה במבחנים רבים וכו' כגון שלמדה מקצוע מכניס כמהנדסת תוכנה, שזה נדון בכלל העדפה גם בזמננו, שהרי מכוח זריזותה הגיעה לרווח זה, ואע"פ שאין זו זריזות ידיים ואצבעות הטוות וכדו'. גם אימוץ הכישרונות בכלל זריזות הוא, וא"כ אין רווח זה של בעל אלא כשנותן לה מעה כסף, היינו שנותן לה כסף להוצאות עבור צרכיה חוץ ממזונותיה. ויש לדון.
- העדפה שע"י הדחק: שם בגמ' נחלקו ת"ק ור"ע אם הוסיפה האשה במעשי ידיה על ידי הדחק, אם הרווח שלה, או לבעל. ומצאנו בפוסקים כמה נידונים בהעדפה שעל ידי הדחק. רש"י פירש כפשוטו "שדחקה עצמה והעדיפה", כלומר שהתאמצה יותר והוסיפה מזמנה מעבר לזמן שאורך לשאר נשים, והעדיפה על משקל ה' סלעים, ובזה נחלקו תנא קמא ור"ע. ובגמרא שם בעי רבינא שלשה או ארבעה מלאכות בבת אחת מהו תיקו, ופירש רש"י כגון שומרת קישואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקו והם נוצרים.
- נחלקו הראשונים בביאור הספק: דעת רב האי שאם עשתה כמה מלאכות בבת אחת עדיף מאם דחקה מזמנה והוסיפה במלאכה, ומיבעיא ליה אליבא דת"ק הסובר שהעדפה שע"י הדחק לבעלה דילמא אין זה אלא כשדחקה והוסיפה מזמנה אבל אם עשתה כמה מלאכות בבת אחת הדחק גדול יותר, ואפשר שת"ק מודה שהשכר לעצמה, ודעת ר"ח להיפך שעשתה כמה מלאכות בבת אחת גריעא יותר, ומיבעיא ליה לר"ע הסובר שהעדפה שע"י הדחק לעצמה דילמא כשעשתה כמה מלאכות בבת אחת שאין הדחק גדול כ"כ היא לבעלה.
- ולהלכה הביא הטור בסי' פ'. שדעת רב האי שאם דחקה והוסיפה בזמן, אפילו עשתה מלאכה בלילה בשעה שבנ"א ישנים, ואין דרכם לעבוד, המותר לבעלה. אבל אם עשתה כמה מלאכות בב"א המותר לעצמה. ור"ח פסק שבכל מותר שבהעדפה שעל ידי הדחק הן עשתה בלילה והן כמה מלאכות בבת אחת המותר לעצמה. הרא"ש הביא דברי שניהם ולא הכריע, והרמב"ם סתם וכתב שכל שדחקה עצמה לעשות יותר מהראוי לה המותר לבעלה ע"כ.
- ובשו"ע סי' פ' ס"א העתיק לשון הרמב"ם "דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל" ומשמע שבכל סוגי דחק המותר לבעל. אולם דעת הב"ח והסכימו עמו החלקת מחוקק והבית שמואל שם, שמאחר שנחלקו בזה הראשונים ולא הכריעו, אין להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה, והוסיף שכן נוהגים במדינות אלו. ובחזו"א אבהע"ז סי' ע' סק"ה הכריע שכיון שרוב הראשונים נוטים לפסוק כת"ק, וגם הב"ח לא הכריע נגדם, רק כתב שהמנהג שלא להוציא מספיקא אין נוהגים כהב"ח בזה, אלא סומכים על הכרעת הראשונים והשו"ע ומוציאים הממון מיד האשה ע"ש. אמנם למעשה רווחה הלכה בישראל כשיטת הב"ח והב"ש ואין מוציאין בזמנינו שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה ודלא כחזו"א.
דין המותר כשהם ביד האשה
- עוד נחלקו הפוסקים, לסוברים שהעדפה שע"י הדחק לעצמה, וכן בזמנינו שמספק אין מוציאים מידה לבעל, כאמור מה דין הכסף שהרויחה, הבית שמואל שם סק"ב הביא דעת התוס' שדינם כשאר נכסי מלוג, שהקרן שלה הפירות לבעלה, וא"כ ילקח במעות שבאו ע"י העדפה קרקע, והבעל אוכל הפירות. והבית מאיר שם הקשה עליו שגם בזה נחלקו ראשונים שי"א שהמותר שלה לגמרי הקרן והפירות ואין דינם כנכסי מלוג, וכתב הבית מאיר שהב"ש (סימן סח-ז') לשיטתו שפסק שמוציאין ממון מספק ספיקא. בניד"ד הרי הפירות לבעל מספק ספיקא, ספק בהעדפה שע"י הדחק אם לבעל, ואם תמצי לומר שלעצמה, עדיין יש להסתפק, אם דינה כנכסי מלוג שהפירות לבעלה. וכיון שיש ב' צדדים שהבעל נוטל הכסף נותנים לו. אולם לדידן להלכה מאחר שהוצאת ממון בספק ספיקא במחלוקת גדולה שנויה, אין להוציא גם הפירות מיד האשה, והאשה מוחזקת בכל. וע"ע חזו"א שם סק"ז שחלק עליו וכתב שכיון שהמרדכי כתב בפשיטות שבהעדפה יילקח קרקע וכו' והוא היה מתלמידי בעלי התוס' אין לפקפק בזה. ולמעשה גם בזה רווח המנהג בישראל שהאשה מוחזקת ואין מוציאין מידה אפילו הפירות.
איני ניזונת ואיני עושה- צאי מעשי ידיך למזונותיך
- כיצד נעשה איני נזונית ואיני עושה: נחלקו האמוראים אם תיקנו חז"ל מזונות תחת מעשה ידיה, או להיפך מעשה ידיה תחת מזונות. נפק"מ אם יכולה האשה להסתלק ולהפקיע את חיוב מעשי ידיה לבעלה באמירת אי אפשי בתקנת חז"ל ואיני ניזונת ואיני עושה. ולהלכה קי"ל דתיקנו מעשה ידיה תחת מזונות, ויכולה האשה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ובצורת הסילוק של איני ניזונת מצינו מחלוקת ראשונים, יש אומרים שצריכה לומר בפירוש איני ניזונת וכו' אבל אם רק נמנעה מליתן מעשה ידיה לבעלה ומליטול ממנו מזונות אין זה נחשב כאמירת איני ניזונת וכו' ומעשה ידיה לבעלה. ויש סוברים שאם נמנעה מליתן המעשה ידיה, וליטול המזונות מבעלה, נחשב כאמירת איני ניזונת ואיני עושה ומעשה ידיה לעצמה. ולהלכה קי"ל שצריך אמירה דווקא.
- חזרת האשה מאיני ניזונת ואיני עושה: עוד הביא ברמ"א סי' ס"ט ס"ד מחלוקת ראשונים, באשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה, אם יכולה ביום מן הימים לחזור ב,ה ולחייב את הבעל לזונה. או שכיון שהפקיעה עצמה נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה שוב.
- עיין לעיל, מה שנחלקו הראשונים אם אמירת איני ניזונית וכו' פוטרת את האשה גם ממלאכות הבית כאופה וטוחנת וכו', או רק משיעבוד מעשה ידיה. ולהלכה לא ניתן לחייבה במלאכות אלו מספק, חוץ ממלאכות של חיבה כמוזגת לו הכוס, ומצעת לו המיטה, שמזה אינה יכולה להיפטר בשום אופן.
- צאי מעשה ידיה למזונותיך: אע"פ שהאישה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, הבעל אינו רשאי לומר לאשתו איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, שחז"ל חייבו את הבעל לדאוג למזונות אשתו. ואינו יכול להסתלק מחיובו שלא בהסכמתה . אולם אם ספקה, כלומר שיש לאשה כדי סיפוקה, אף ללא דאגת הבעל. כגון שהמעשה ידיה שלה מספקים למזונותיה, או שיש לה מזונות ממקום אחר, יכול הבעל להסתלק מחיוב מזונות, ולומר לה צאי מעשה ידיה למזונותיך. ואין זה מדין הפוכי מטרתא למה לך (שבמקום שהבעל יגבה את מעשה ידיה ויזונה בכסף זה מעדיף לוותר את הגביה ואת הטירחה במזונותיה ומבקש ממנה לזון את עצמה בכספה וכאילו הבעל משלם לה את מזונותיה ע"י מעשה ידיה) אלא הוא מדין הפקעה דבכה"ג שהאשה יש לה כדי סיפוקה בעצמה התירו חז"ל לבעל להסתלק ולהפקיע את חיובו ואינו חייב לזונה כלל.
- דין נוסף מצינו במשנה כתובות ס"ד והביאו הרמ"א סי' פ' סי"ח שאם אין הבעל מפרנס ואינו מקיים חיובו, אינו נוטל מעשה ידיה. ה"ה אם אינו נותן לה מעה כסף, אינו נוטל מותר, אע"פ שלא אמר לה צאי מעשה ידיה למזונותיך, וגם היא לא אמרה איני ניזונת ואיני עושה. ואין זה מדין הפקעה וסילוק, אלא כך הוא הדין שכל זמן שאינו מקיים את חיובו, פטורה האישה מלקיים חיובה. אבל החיוב בודאי קיים ויכולה אף לתבוע אותו בבית דין לזונה ולכלכלה ועי' ברמב"ן ור"ן על המשנה שם.
נכסי מלוג – ונכסים שאינם ידועים לבעל
- מקור דין שהבעל אוכל פירות נכסי מלוג, בגמ' כתובות מז: "ת"ר תיקנו מזונותיה תחת מעשי ידיה, ופרקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה… תיקנו מצוי תחת מצוי. ושאינו מצוי (נכסי מלוג) תחת שאינו מצוי (פרקונה).
- בנוסף לכל הזכויות והחיוביים שהעניקו חז"ל לבעל, העניקו לו ג"כ זכות בנכסיה, או שנפלו לה בירושה, והם נקראים נכסי מלוג, והדין בהם שהקרן שייך לאשה והבעל הוא אוכל פירות, והנכסים אף משעובדים לו לעבוד בהם ולהוציא מהם את פירותיו, וחז"ל תיקנו זאת תחת פירקונה, דהיינו חייבהו לפדותה אם נשבית, ובתמורה אוכל הוא את פירות הנכסים שנפלו לה, ואוכל הבעל את הפירות עד גירושיה, או עד פטירתה, (ובאופן זה הוא יורשה הראשון וגוף הקרקע נהיה שלו).
- מתקנת נכסי מלוג לא ניתן להסתלק ואפילו אם אמרה האשה איני נותנת פירות נכסי מלוג ואיני נפדית אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין הגויים. אבל בעודה ארוסה לפני הנישואין יכולה להתנות שהבעל יסתלק מהנכסים שלא יזכה בפירותיהם לאחר נישואיהם.
נכסים שאינם ידועים לבעל:
- מקורו בגמ' כתובות דף עח'-עט' במשנה "רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים. נכסים הידועים לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה בטל. שאינן ידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים"
- נכסים שאינם ידועים לבעל פירוש שקיבלה אותם בהיחבא ואין הבעל יודע מהם, ובזה דעת רבי שמעון במשנה שהם שלה, ואינה חייבת ליתן לבעל את פירותיהם, אולם כשנודע לבעל מנכסים אלו מיד משתעבדים לו לפירותיהם, ומרגע זה כל הפירות שלו, וכך הלכה. וברא"ש כתובות פ"ח סי' א' כתב וז"ל וה"ר מאיר הלוי ז"ל נתן טעם לדבר דטעמא מאי תקינו רבנן פירי לאיש תחת פרקונה דאי לאו הכי לא פריק לה אמר כסא נקיטה לה תיזיל ותיפרוק נפשה, והאי טעמא לא שייך אלא בידועין לבעל אבל כשאינן ידועין לבעל לא תיקנו רבנן לבעל שום זכות לא בגוף ולא בפירות ע"כ.
מציאתה
- במשנה כתובות דף סה: "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה" הבעל זוכה במציאת אשתו, בין אם יצאה במכוון ללקט מציאות, ובין אם נזדמנה לה מציאה בדרך הילוכה. והטעם שחז"ל תיקנו מציאתה לבעלה דייקו התוס' כתובות סו ע"א ד"ה מציאתה, בגמרא שזה חלק ממעשי ידיה. ומאותו טעם שחו"ל תיקנו מעשה ידיה לבעלה תחת מזונות גם מציאתה לבעלה אלא שהביאו מגמ' ב"מ י"ב שמשמע הטעם שחז"ל תיקנו מציאתה לבעלה משום איבה והפוסקים באבהע"ז סי' פ"ד הביאו טעם נוסף מירושלמי כדי שלא תהא מברחת נכסיה ותאמר מציאה מצאתי ע"ש.
- והנה בגמ' כתובות שם מבואר דמציאה דינה כהעדפה שע"י הדחק. ותלוי במחלוקת ר"ע וחכמים בהעדפה שע"י הדחק לעצמה או לבעלה. ומדברי רש"י מבואר שכל מציאה נחשבת כהעדפה שע"י הדחק, וכלשון רש"י דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם, כגון דגים שנשארו ביבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. אולם הרא"ש כתב שודאי במציאה שנזדמנה לה בדרכה ולא נדרש מאמץ לחפשה אין דינה כהעדפה שע"י הדחק ולכו"ע לבעל. ואך ורק אם יצאה במכוון לחפש וללקט מציאות שזה כהעדפה שעל ידי הדחק שדינו תלוי במחלוקת. אולם אין האשה שמצאה מציאה יכולה לטעון פעמים קים לי . קים לי כרש"י שכל מציאה נחשב כמציאה שעל ידי הדחק, וקים לי נוסף שהעדפה שעל ידי הדחק לאשה. וכתב בבית מאיר שזה תרתי תסתרי .
- עוד נחלקו הראשונים (טור סימן פד') באשה שאינה ניזונת מבעלה האם כגון שאמרה איני ניזונת האם מעשה ידיה לעצמה או לבעלה. ועיין שם באחרונים שתלו הדבר בדין אשה שאמרה איני ניזונת האם יכולה לחזור בה, שאם יכולה אזי יכול להגיע לידי איבה שמציאות תיקח לעצמה ואח"כ תאמר שרוצה שבעלה יזונה, ולחולקים שפוסקים שאינה יכולה לחזור בה אזי אין בזה משום איבה שהרי אינה ניזונת על חשבון הבעל. עיי"ש
מעשה ידיהם של נשים שהם המפרנסות את בעליהן
- בראשית הדבר יש לדעת מה שאמר בעל שבט הלוי זי"ע. שהרבה דמעות נשפכו על שולחנו כתוצאה מבתים שבהם האשה הרוויחה כסף יותר מהבעל, והדבר גרם לחורבן בתים רבים.
- בשו"ע אבהע"ז סימן פ' מקור הדינים הללו. ישנה תופעה של נשים שהם בגדר מפרנס יחידה, דהיינו שהבעל אינו עוסק במו"מ, והאשה לבדה היא המפרנסת בבית. וכבר בדורות קדמונים דנו בזה אם מעשה ידיה של הבעל באופן זה בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' סז דן באותן נשים גבירות ונכנסות ויוצאות בחצרות שרי מלכים לעסוק במסחר ומפרי ידיהם עשו חיל עד שהפכו לעשירות ובעלי נכסים והם המביאות טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם.
- אם גם באשה כזאת, יש לבעלה זכות במעשה ידיה, שמאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות, ואדרבה היא מכלכלת אותו, ואת בניה, ואת כל אשר אתה בבית. לכאורה אין לבעל זכות במעשה ידיה, ואע"פ שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואיני עושה, כיון שאין הבעל זנה אין לו זכות במעשה ידיה. אלא שהיה מקום לדון שאע"פ שאם אין הבעל מעלה לה מזונות אין לו זכות במעשה ידיה וכמבואר לעיל זה דווקא אם הבעל מסרב או מתרשל מלקיים חיובו, כגון שהאשה דרשה וביקשה ממנו מזונות, או אפילו לא דרשה,, אלא שזקוקה למזונות, והבעל מתרשל ואינו מקיים חיובו. אבל במקום שמוכן ומזומן לקיים חיובו, רק שכיון שהאשה סוחרת ומרוויחה הון, אין לו צורך לעבוד כדי להרויח יותר, וגם היא מסכימה עמו בזה, יתכן שמעשי ידיה שלו ומסקנת המהרי"ט שמכל מקום כיון שאין הבעל זן לאשתו מעשי ידיה שלה.
- אלא שכתב המהרי"ט אופן שגם אשה המפרנסת לבדה, הבעל זוכה במעשה ידיה, כגון אם מיד בתחילת נישואיהם, כאשר עדיין לא עשתה האשה חיל בנכסים, היה טורח המזונות מוטל על כתפי הבעל, והוא זה שדאג למזונותיה ולצרכיה. נמצא שבאותה שעה שדאג לפרנסת הבית, התחייבה לו האשה מעשה ידיה, וכיון שכן כשיצאה אחר מכן וסחרה בחצרות שרים ומלכים, ועשתה חיל, יזכה הבעל בכל החיל הזה מכח תקנת מעשה ידיה, וכשמתפרנסים בני הבית מממון זה, נמצא שהם מתפרנסים מממון הבעל ולא מממון האשה. כיון שהבעל מפרנס את בני ביתו, קיים את המוטל עליו, והתחייבה האשה ליתן לו מעשה ידיה, ומה שעשתה והרויחה זכה בהם הבעל, וכך חוזר הדבר חלילה. נמצא שכל מה שעושה ומרויחה כל חייה זוכה בהם הבעל וכלשון המהרי"ט "קמא קמא בטיל לגבי בעל' וכיוון החזון איש אבהע"ז סי' ע' סק"ו לסברא זו מדעת עצמו.
- ועוד סברא כתב המהרי"ט בזה שכיון שיש רווח ביתא מסתמא וויתרה. כלומר מאחר שהיא משתכרת הרבה, ולא חסר לה דבר, מוותרת את המעשה ידיה לבעלה, אע"פ שהבעל אינו זן אותה עתה, מאחר שבתחילה היה זן. וכל זמן שלא גילתה דעתה שמקפדת מן הסתם מוחלת. וזה דווקא במקום שאכן בתחילת דרכם היה הבעל זה שדאג לפרנסת הבית, אבל אם מיד בתחילת דרכם, כבר הייתה האשה זו שדאגה לפרנסת הבית, וכמו שמצוי הדבר הרבה בזמנינו, שהאשה עובדת כבר לפני נישואיה, ואחר הנישואין הם מתפרנסים מכסף זה בלבד, כגון שהבעל לא מצא עדיין מקור פרנסה וכדו'. הרי שלא נתחייבה מעולם ליתן לו את מעשה ידיה. ולדעת מהרי"ט כיון שהבעל אינו מקיים את חיובו אף שאין זה מחמת סירוב או התרשלות אלא שאין בזה צורך. אך הדין הוא שמעשה ידיה שלה.
- ובפת"ש בסימן פ' העתיק מספר גבעת שאול. שנראה מדבריו שכל עוד והאשה לא תבעה ולא הוצרכה ממנו למזונות, מעשי ידיה של הבעל, אע"פ שאינו מפרנס כלל. ע"ש שנשאל בראובן שהשיא בת שמעון לבנו, והתחייבו ראובן ושמעון ביניהם לזון ולפרנס את הזוג כמה שנים אחר הנישואין כנהוג, ובתוך משך הזמן שזנו אותן האבות עסקה אשת הבן במלאכה והרוויחה מעשה ידיה למי, אביהן ודאי לא זכה בהן, אך יש להסתפק אם זכה בהם הבעל כיון שמעשה ידיים תחת מזונות, והרי אינה ניזונת משל בעלה. והביא השואל ראיה שזכה בהם הבעל מדברי הרמב"ם פ"ג מעבדים ה"ב בעבד עברי שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, ואעפ"כ מעשה ידיה ומציאתה לבעלה, מוכח שאפילו במקום שאין הבעל נותן מזונות, מעשה ידיה שלו. ודחה הגב"ש ראיה זו, דהתם האדון נותן המזונות לאשת העבד תמורת עבודת העבד, שכיון שהוא משועבד לעבוד לו נתחייב האדון במזונות אשתו ובניו תמורת זה, והרי זה כמי שזן העבד בעצמו את אשתו, שתמורת מעשי ידיו זן האדון לאשתו. אבל בנידון דירן ההורים זנים אותם מחמת החוב שהתחייבו להם, ואפילו אם ימות בן ראובן עדיין ראובן חייב לזון את כלתו, כמ"ש הב"ש בסי' קי"ד. וא"כ אין המזונות באים בהשתדלות וגרמת הבן. ואעפ"כ מסיק הגבעת שאול שמעשה ידיה של בעלה, שכל מעשי ידי אשתו זכה הבעל מתנאי כתובה. והביא ראיות מדברי הראשונים, ומסיים שאין חילוק בזה בין פוסק לבתו או לכלתו ע"ש ולדברי הגב"ש נראה שגם בנידון מהרי"ט המעשה ידיה של בעל.
- ועיין עוד בהפלאה קוט"א לסי' קי"ד, שדן בשאלת הגב"ש, ודעתו שמעשה ידיה של בעלה, אך מטעם אחר, שמה שהתחייבו האבות לזונם אין זה חוב נפרד, אלא התחייבו למלאות חיוב הבעל, וכשזנים אותה אינם אלא כפורעים חובו של בעל לזונה במקומו, ונחשב כאילו הבעל זנה, כמו שהתבאר בעבד. והלכך מעשה ידיה של בעלה, ואפילו פוסק לחתנו ליתן לו מזונות, כוונת החותן למלאות חיוב הבעל לזון את אשתו, ואין דעתו לתת מתנה לבתו.
- אולם בשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' צ"ב חלק עליו בפרט זה, וסובר שיש לחלק בין פוסק לבנו לפוסק לחתנו, שהפוסק לבנו רוצה בטובת בנו יותר מטובת כלתו, וא"כ מתכוין לסלק חובת בנו. אולם הפוסק לחתנו מתכוין לטובת בתו יותר מטובת חתנו, ואין כוונתו אלא לזון את בתו, ולא לסלק חובת חתנו ע"ש. ועל פי האמור לעיל חשוב להדגיש שכל נידון המהרי"ט והגבעת שאול אינו אלא במקרה שההכנסה של האשה עונה להגדרה של מעשה ידיה או העדפה, שגם היא לבעל כמבואר לעיל.
- אבל אם ההכנסה מוגדרת כהעדפה שע"י הדחק, בזמננו השיעור בזה, על פי מה שכתבנו כגון שעבדה יותר מ 40 שעות שבועיות, הכוללות את עבודות הבית, או בימים שאין הרגילות לעבוד בהם וכדו'. פשוט לכולי עלמא שאין לבעל זכות בהכנסה זו.
- ועל פי זה נראה לדון בזמננו, שאם האשה מפרנסת יחידה בבית, בדרך כלל דורש הדבר מאמץ רב מצידה, הרבה יותר מהסטנדרט המקובל, הרי שמשכורתה מורכבת ממעשה ידיה והעדפה, וגם מהעדפה שע"י הדחק. ונמצא שהתגמול עבור החלק הסטנדרטי והבסיסי שבעבודתה עד 40 שעות שייך לבעלה, מדין מעשה ידיה. ואילו השכר עבור השעות הנוספות שייך לה, וכשמפרנסת את ביתה ממשכורת זו, ונשאר עודף שאם לא נשאר עודף אין לבעלה ,כלומר שהרי גם הוא מחויב לפרנסתם, ואם לא יפרנסם כראוי הרי אינו מקיים חיובו וממנ"פ אין מגיע לו מעשה ידיה. תוכל האשה להחשיב את חלק המשכורת הבסיסית, שהיא מוגדרת כמעשה ידיה עבור פרנסת הבית ,והעודף הנשאר לאחר הוצאות הבית הוא חלק העודף על המשכורת הבסיסית, שבאה כתוצאה ממאמץ יתר, ומוגדר כהעדפה שע"י הדחק ששייך לה.
- נמצא שנידון מחלוקת המהרי"ט והגב"ש אין שייך בזמנינו אלא במקרה שהאשה מצליחה לפרנס את ביתה במשכורת זו שהיא מרויחה ע"י עבודה סטנדרטית, בשעות העבודה המקובלות, כגון שמרוויחה הרבה עבור שעות אלו, או שיש לה משפחה קטנה ועוד נשאר עודף. אבל אם החלק הסטנדרטי והבסיסי של המשכורת התבזבז על הוצאות הבית פשוט שהעודף שייך לה מדין העדפה שע"י הדחק.
מלאכות שאין הנשים רגילות בהם
- המשנה למלך פכ"א מאישות ה"א העתיק דברי מהרי"ט הנ"ל, ותמה עליו, שהרי הנידון בנשים העוסקות במלאכת המסחר ומשא ומתן שאין דרכן של נשים במלאכות אלו, ואין הבעל יכול לכוף את אשתו למלאכה זו, כמבואר לעיל שאין הנשים חייבות במעשי ידיים רק במלאכות הנשים , וכיון שכן גם הרווח שהכניסה האשה ממלאכה זו אינה מחויבת ליתן לבעלה.
- והביא משו"ת הרשב"א הביאו הב"י באהע"ז סי' צ"ה. שדן באלמנה שניזונת מנכסי יורשים, שהדין בזה שווה לאשה שניזונת מבעלה, ומעשה ידיה של האלמנה שייך ליורשים. האלמנה טרחה והשביחה את הקרקע של היורשים. ויש שרצו לומר שהשבח שהשביחה האשה שייך ליורשים מדין מעשה ידיה. והשיב הרשב"א שכיון שהאשה אינה חייבת לטרוח לסחור ולבנות לעקור ולנטוע, וגם לא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבד, ואפילו לא כפועלים, ששכרם לעשות אצלו מלאכה היום. שהרי השוכר את הפועל לעבוד אצלו מציאתו לבעה"ב מדינא, ואילו באשה מעיקר הדין מציאתה לעצמה, ורק משום איבה תיקנו שתמסרם לבעלה. וכיון שכן אפילו אם ניזונת מנכסי יתומים כיון שהשביחה או הרויחה במעות ע"י מלאכה שאינה חייבת בה, אין השבח והרויח נידונים כמעשי ידיה שנותנת ליתומים.
- אלא שהסתפק שם אם ניתן לחייב את האשה לשלם ליתומים שכר בטלה, כפועל בטל, כיון שהתבטלה ממלאכות שהמעשה ידיה שלהם ליתומים, או אפשר שהאשה אינה משלמת אפילו כפועל בטל, דלא אמרו מעשה ידיה לבעלה או ליתומים אלא כשעשתה מעשה ידיה, או שיכול הבעל לכופה לעבוד ולהרויח מעשה ידיה, אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם. כלומר שכמו פועל בחינם שנתעצל ולא עשה את המלאכה שקיבל ע"ע לעשות פשוט שלא ניתן לחייבו בתשלומים, כך היא לא ניתן לחייבה ולקזז ממזונותיה, שאין המזונות שכר על המעשה ידיה, אלא הם ב' תקנות נפרדות, האחד שהמעשה ידיה של הבעל או של היתומים, והשני החיוב לזונה, אלא שחז"ל תיקנו החיובים זה כנגד זה אבל החיוב מעשה ידיה מצד עצמו אינו כפועל בשכר אלא כפועל בחינם ע"ש.
- וכעין זה הביא הטור אהע"ז סי' צ"ה באלמנה שניזונת מנכסי יתומים, והניח בעלה קרקע, והשביחתו. דעת הרשב"ם שכיון שמעשה ידיה שלהם, כל השבח שלהם. והראב"ד כתב דאע"פ שהיא ניזונת משלהם, אין השבח שהשביחה הקרקע שלהם, שלא אמרו מעשה ידיה שלהם, אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת, אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא. כיון שאינה יכולה לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי הוא לעצמה.
- ותירץ המשנה למלך שאמנם מצד תקנת מעשה ידיה, אין כאן נידון כלל, שהיות ועבדה במלאכה שאין דרכה בכך, אין לרווח דין מעשה ידיה לבעלה. אלא שמ"מ לא גרע מעשה ידיה במלאכות שאין דרכן בכך ממציאה, שגם זה תיקנו לבעל, משום איבה. ונמצא שמעשה ידיה שבא ממלאכה שאין דרכה בכך, אף אם אמנם לא ניתן לחייבה ליתנם לבעלה מדין מעשה ידיה. אך מ"מ הבעל נוטלם מדין מציאתה. ובזה דן מהרי"ט באותן הנשים שאין בעליהן מפרנסם שמציאתן לבעליהן, ובנידון תשו' הרשב"א אין לחייבה ליתן הריווח ליתומים, מדין מציאה, שביתומים אין תקנת מציאה, ונכסי מלוג. אלא רק תקנת מעשה ידיה . אלא שדבריו קצת דחוקים מכמה פנים א' שבמציאה שע"י הדחק נחלקו הפוסקים אם לבעלה או לעצמה והובא לעיל ומספק א"א להוציא מחזקת האשה, ולדברי המל"מ נצטרך לומר שנידון המהרי"ט הוי כמציאה הבאה לה שלא ע"י הדחק וצ"ע. ב' שהרי נחלקו הפוסקים בבעל שאינו זן את אשתו אם מציאתה לבעלה או לעצמה, ולפי"ז נמצא שכל עיקר הנידון כשאינו זן לא מחמת סירוב או התרשלות אלא מחמת שאין צורך אם הוי כמי שלא זנה או לא אינו אלא לדעת הפוסקים הסוברים שכשאינו זנה גם מציאתה לעצמה, אבל לפוסקים שגם כשאינו זנה מציאתה לבעלה אין הנידון נוגע כלל שהרי אפילו אם נגדיר שהוא כמי שלא זנה אעפ"כ מציאתה לבעלה וכולי האי לא הוי ליה למהרי"ט לסתום אלא לפרש.
- ואחרונים רבים חלקו על דברי המל"מ אלא שגם בדבריהם נמצאנו למדים שנחלקו בגדרו. עיין חזו"א אהע"ז סי' ע' סק"ו שתמה על המל"מ שדימהו למציאה, והקשה דמהיכי תיתי גרע מהעדפה שפשוט שהיא לבעלה? ומאידך הבית מאיר סי' פ' ס"א וסי' צה ס"א והמהרש"ם ח"ד סי' צב תמהו עליו שהרי דומה להעדפה שע"י הדחק שנחלקו הפוסקים אם לעצמה או לבעלה ע"ש. וע"ע במהרש"ם שהביא מרדב"ז שנראה מדבריו להדיא שדינו כמעשה ידיה כדעת מהרי"ט.
- ומחלוקת זו אם ניתן להגדירו כהעדפה או כהעדפה שע"י הדחק שמעתי בשיעור מפי רבי מנדל שפרן שליט"א. בב' אופנים א' שנחלקו בגדרי העדפה, והעדפה שע"י הדחק, שבואר לעיל גדרים שונים בראשונים. יש שכתבו שהעדפה הוי כגון שהזדרזה והספיקה לעשות יותר, ויש שכתבו כגון שעשתה ג' וד' מלאכות בב"א. ונראה שאלו שהגדירו העדפה כגון שהספיקה יותר סברו שגדרי העדפה והעדפה שע"י הדחק הם שכל עוד שאין העודף בא כתוצאה ממאמץ, מעבר למאמץ הסטנדרטי, אלא רק בזריזותה הספיקה בתוך המסגרת הסטנדרטית יותר הרי הוא העדפה, ומשא"כ כשהעודף בא כתוצאה ממאמץ יתר, הרי הוא העדפה שע"י הדחק. ולדבריהם י"ל שאם עשתה מלאכה שאין דרכה בכך כיון שיש כאן מצידה מאמץ מסוים מעבר לסטנדרט מוגדר כהעדפה שע"י הדחק, אולם הסוברים שהעדפה הוא כגון שעשתה ג' וד' מלאכות בב"א סברו שאף אם הדבר כרוך במאמץ מסויים כל עוד שאין הוא מאמץ גדול וקשה, נקרא העדפה בלבד. רק אם הדבר כרוך במאמץ גדול נחשבת העדפה שע"י הדחק, ולדבריהם י"ל שאף אם עשתה מלאכה שאין דרכה בכך כיון שאין המאמץ גדול וקשה עדיין בכלל העדפה הוא.
- ובאופן שני י"ל שהכל תלוי בסוגי המלאכות. יש מלאכות הכרוכות בעבודה גופנית קשה, שאין הנשים בנויות להם כחרישה זריעה קצירה וכדו' ואלו אכן נקראות העדפה שע"י הדחק. אולם ישנם מלאכות כדוגמת מסחר תיווך הלוואה ברבית וכדו' שאמנם אין דרכן של נשים במלאכות אלו, ומ"מ אינן כבידות ואינן כרוכות בעבודה קשה. ואלו אכן מוגדרים העדפה ולא העדפה שע"י הדחק.
- ולפי"ז לא נחלקו החזון איש עם הבי"מ והמהרש"ם. שהחזון איש כתב דבריו על נידון המהרי"ט שעסקה האשה במסחר וכדו' וזה אכן מוגדר כהעדפה ואילו הבי"מ והמהרש"ם כתבו דבריהם על נידון הרשב"א שעסקה האשה בחרישה קצירה וכדו' שהן מלאכות כבידות ומוגדרים כהעדפה שע"י הדחק.
- לסיכום אם עשתה האשה מלאכה שאין דרכן של נשים בכך והבעל אינו יכול לכופה לכך מצינו בזה ד' שיטות. א' המהרי"ט כתב שדומה למעשה ידיה שהוא לבעלה. ב' המל"מ כתב שדומה למציאה. ג' החזון איש דימהו להעדפה ותלוי אם נותן לה מעה כסף שאז המותר והעדפה שלו. ד' והבית מאיר ומהרש"ם דימוהו להעדפה שע"י הדחק שהיא שלה בכל ענין.
- ולהלכה למעשה יש לפסוק: ויש להשוות הדעות ולחלק בין סוגי המלאכות. והיות שדעת כמה פוסקים שדינו כהעדפה שע"י הדחק לא ניתן להוציא מעשה ידיה מידי האשה ככל העדפה שע"י הדחק שלא מוציאים מידי האשה בזמנינו כמבואר לעיל.
עוסקת במסחר מתי נידון השבח כמעשה ידים ומתי כפירות שהשביח הקרן
- ויש לעיין בכל נידון המהרי"ט והאחרונים, באשה שעסקה במסחר, והרוויחה. אם מעשי ידיה לבעלה, שלכאורה בלא דין דמעשה ידיה לבעלה, היה מקום לומר שהרווח לבעל מדין פירות נכנסי מלוג. ויש לברר קודם מהם גדר פירות נכסי מלוג.
- הנה הנכסי מלוג שהכניסה האשה קודם הנישואין או אחריהם, הקרן שייך לאשה, והפירות שהנכסים מוציאים שייכים לבע,ל שתיקנו לו פירות נכסיה תחת פירקונה כאמור, וגדרי קרן ופירות במקורם ברורים היטב. הקרן הוא גוף הקרקע שהאשה הכניסה, והפירות הם הפירות הצומחות ממנה אח"כ. אמנם פעמים שפרי הנכס אינו בא בצורה של פירות חדשות הצומחות מהקרקע, אלא מגיע בצורה שונה. כגון נכס נדל"ן שמושכר ומניב רווח דמי שכירות, אע"פ שדמים אלו אינם עולים מגוף הקרקע, הרי זה פירות. שכיון שהשכירות הוא רווח שנוצר מהנכס, נקרא פירות. ואם ימכרו את הנכס ויצטבר סכום גדול מגוף הנכס ומדמי השכירות הרי כספים אלו מורכבים חלקם מהקרן, שהוא התמורה שהתקבלה תמורת גוף הנכס, וחלקם מפירות שהוא השכירות, שהניב הנכס. כלומר כל ריווח חדש שנוצר והתקבל על הנכס נקרא פירות ושייך לבעל.
- ועל פי זה יש לדון לעניין יוקר הנכס. כלומר שאם הכניסה האשה לבעלה נכס בנכסי מלוג, והתייקר, ומכרוהו. נמצא שהתמורה שהתקבלה עבור הנכס מורכבת משני חלקים, חלקה משיווי הנכס כפי שהיה בעת הנישואין, וחלקה השני מיוקר הנכס, וחלק היוקר למי? לבעל, כדין פירות, או לאשה כדין קרן. נראה פשוט שדינו כקרן, שהרי היוקר אינו ריווח חדש שנצמח, ונוצר מהנכס. אלא הוא גוף הנכס עצמו, אלא שהתייקר. וכיון שהקרן של האשה, גם רווח היוקר שהוא בגוף שייך לאשה.
- ולפ"ז יש לעיין מה יהיה הדין כשקנתה האשה נכס, והמתינה עד ששוויו עלה, ומכרתו. וקנתה בדמים נכס אחר גדול והתייקר, ומכרתו. וכך סחרה שוב ושוב עד שהצליחה להכפיל את כספה כדרך הסוחרים. האם נגדיר רווחים אלו כקרן כיון שסוף סוף בא הריווח כתמורה על גוף הנכס שקנתה האשה מכספה והתייקר, וממילא אין כאן דבר חדש שנוצר מעבר לגוף הנכס, וא"כ כל הרווחים לאשה. אך נראה שכסף זה דינו כפירות, שהם לבעל. וההבדל ביניהם הוא שרווח שנוצר מהתייקרות הנכס מעצמו ללא התערבות אדם הרי הוא עצם הקרן , וכמו אילן שהתעבה מעצמו שהוא עצם הגוף ולא פירות. אבל כשלא יבוא הרווח אלא על ידי פעולה של מאן דהוא, לא ניתן לייחסו כגוף וקרן, שהרי ללא ההתעסקות וההתערבות לא היה הריווח בא לעולם. נמצא שהנכס אינו אלא משמש כאמצעי, ודרך לייצר את הרווח. והרווח נוצר מכוחו של האדם שסחר בנכסים ,ואיננו חלק מעצם הנכס, וגדרו כרווח חדש שנוצר ע"י הנכס ודינו כפירות ששייכים לבעל. וא"כ נמצא שהנכס הראשון שקנתה האשה בכספה או שקיבלתו קודם נישואיה או אחריהם דמי היוקר שלה הם, ששבח זה מאליו נעשה, והגוף שלה השביח מאליו. אבל הרווחים שבאו אחר כך מנכסים שקנתה ברווחים אלו והתייקרו, ומכרה וכן הלאה. רווחים אלו לא היו באים לולי פעולותיה ודינם כפירות של הנכס שקנתה מכספי הקרן הראשון ושייכים לבעל מדין פירות נכסי מלוג.
- ונראה שגם בבואנו לדון בזה מצד גדרי מעשה ידיה של אשה לבעלה. יש לדון על פי האמור, דהיינו שאם לקחה האשה בכספה שדה ונתייקרה ממילא, אין לבעלה ביוקר זה כלום, שהרי גוף הנכס הוא שנשבח, ואין כאן מעשה ידי אשה שהביאו השבח. אולם אם בא הריווח כתוצאה מטרחה וסחורה שעסקה בהם האשה, ניתן להגדיר את כל הרווח כמעשה ידיה של האשה, שכולו לבעלה. ולפי"ז נמצא לכאורה שאשה שסחרה בנכסי מלוג שלה, ומכרה וקנתה שוב ושוב עד שהרוויחה כסף היה ניתן לחייבה לתת את הריווח לבעלה. הן מצד דין פירות נכסי מלוג תחת פרקונה, והן מצד דין מעשה ידיה לבעלה תחת מזונותיה. אך כשנדקדק היטב נראה שאין הדבר כן. שגדרי שבח ופירות וגדרי מעשה ידיה חלוקים הם במהותם, שבח פירות דנים כל רווח ותוספת שעלו מגוף הנכס הן פירות ממש והן מטורח ומסחר שנעשה בו שנמכר ואין הם בכלל עליית ערך גוף הנכס שהתייקר, ומעשה ידיה נקרא כל הרווח שמשולם עבור הטורח והעבודה, לדוגמא אשה שטוותה צמר ועשתה ממנו חוטים מורכבים כאן ב' חלקים, א' טורח פעולתה כלומר, מה שטרחה ועבדה בכפות ידיה לטוות חוטים כדוגמת פעולת פועל שלעבודתה יש ערך על פי שכר העבודה, ב' השבח שהשביחה את הצמר עד שנעשה חוטים, כדוגמת פירות שצמחו מקרקע, ואין זה שבח הגוף עצמו כיוקר, כיון שצריך טורח ופעולה לעשותו כנ"ל, והלכך אם לקחה האשה צמר של בעלה וטוותה ועשתה ממנו חוטים שייכים החוטים לבעל ממה נפשך, שהרי גוף החוטים שהוא שבח הצמר שייך לו, כיון שהצמר שלו וממונו הוא ששבח, וגם טורח פעולתה שייך לו, ואינו צריך לשלם לה עליו מדין מעשה ידי אשתו לבעלה. ומאידך אם נשכרה לעבוד אצל אחרים לטוות להם צמרם, פשוט שהחוטים שייכים לבעל הצמר שהרי ממונם הוא ששבח וארעאי אשבח, והאשה לא תקבל אלא שכר על עבודתה כפועל, ואת זה צריכה למסור לבעלה מדין מעשה ידיה, ואם לקחה צמר שלה, וטוותה נמצא ג"כ ששבח החוטים עצמם שייך לבעל מדין פירות נכסי מלוג. ומשכרה ג"כ פטור מדין מעשי ידיה לבעלה.
- ועל פי זה נראה שאם לקחה וסחרה בנכסי מלוג, אין הרווחים שתעשה על ידי המו"מ שייכים לבעל מדין מעשה ידיה, אלא רק מדין פירות נכסי מלוג, כיון שהשבח אינו בא כתמורה ושכר טרחה עבור טורח פעולותיה, אלא רק זה רווח חיצוני שנצמח מהנכסים. ואין שייך לדון מצד מעשה ידיה, אלא כשהיא עובדת וטורחת ומתעסקת בדבר זה בנכסי אחרים, ונוטלת תמורה, שאז התמורה שמקבלת כשכר על עבודתה גדר מעשה ידיה הוא, והחלק שמקבל בעלי הנכס גדר שבח ופירות הוא, אבל כשעושה בנכסים שלה, אין כאן שכר טרחה ועבודה אלא הכול בגדר פירות ושבח, ואין הבעל נוטל מצד מעשה ידי אשתו נכסי מלוג לבעל.
- ולפי זה נראה שאם לקחה האשה עיסקא בפלגא מלוה ופלגא פקדון. והרוויחה, השכר שנוטלת על חלק המלווה בגדר פירות הוא, שהרי מקבלת אותו מצד שמעותיה השביחו, אבל השכר שמקבלת על חלק הפיקדון שמקבלת אותו כשכר על פעולתה דין מעשה ידיה יש לו. ונראה שאם לוותה האשה כסף לצורך מסחרה וסחרה והרוויחה, כיון שהכסף שלוותה נחשב מיד לנכסי מלוג שהקרן שלה, והבעל רק אוכל פירות, הרי שכל הריווח שייך לבעל מדין פירות ולא מדין מעשה ידיה.
- והנפקא מינה לדינא, אם הבעל נוטל מדין מעשי ידיה, או מדין פירות נכסי מלוג, באומרת איני ניזונת ואיני עושה. שהתבאר לעיל שלעניין תקנת מעשי ידי אשה לבעלה תחת מזונותיה, יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ואיני ניזונת ואיני עושה, אבל בתקנת פירות נכסי מלוג תחת פרקונה, אינה יכולה לומר כן, ובכל ענין פירות לבעל. ומאידך אם הכסף שעוסקת עמו במסחר אינו ידוע לבעל, וקי"ל נכסים שאינם ידועים לבעל אין הבעל אוכל מהם פירות. א"כ אין לבעל בריווח כלום וככל שעוסקת בשל אחרים, הרי שכרה בגדר מעשה ידיה, ושייך לבעל אפילו אם אין ידוע לו כלום.
נמצא שדברי מהרי"ט ושאר האחרונים האמורים, שדנו בנשים העוסקות במסחר וצברו הון רב. מעשה ידיה למי, צריכים עיון, שלכאורה כל ממון שהיה בידה כשהתחילה לסחור דין נכסי מלוג יש לו, שהקרן שלה והפירות שלו. וא"כ כל שבח וריווח שהרוויחה בהם שייכים לבעל מדין פירות, ולא מדין מעשה ידיה, ואין זה נוגע לבעל. הנידון שדנו בבעל שאינו זן לאשתו ולא מחמת סירוב והתרשלות אם מעשי ידיה שלו שכיון שהרווחה בגדר פירות נכסי מלוג, בכל ענין שלו הם, כאמור. ואם לא היה הממון ידוע לבעל, פשוט שהריווח לעצמה כאמור, ומה זה ענין לדיני מעשה ידיה אם זנה או אינו זנה וצ"ע. ובדוחק רב צריך לומר שכל הנידון כשסחרה בכסף של אחרים, שאינו בכלל נכסי מלוג כאמור, ובזה הרווח שלה הוא מצד שכר טרחה וכו', ונידון בכלל מעשי ידיים. וגם בזה כאמור אם קיבלה הכסף בעיסקה שחציה מלוה וחציה פקדון החלק שמקבלת במלווה שלה הוא והוי נכסי מלוג שפירותיהם לבעל.